החלטה בתיק בש"א 4744/08

הנתבעות 1 ו-2 מבקשות לדחות על הסף את הודעת צד ג' שנשלחה להן מהנתבעות 3 ו-4, וזאת מפאת מעשה בית דין, התיישנות, שיהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט.

במתכונתה המקורית, הוגשה התביעה על ידי מר חקלאי צפריר, בגין תאונה שאירעה בעת שרכב על אופניים בפארק הירקון, שבחזקתה של הנתבעת 1.  על פי הנטען, הנתבעת 2 היתה מבטחת האחריות של הנתבעת 1, הנתבעת 3 היתה חברה לניהול ותפעול שהוקמה במטרה לפתח את פארק הירקון, והיתה האחראית והמתפעלת של המקרקעין נשוא התביעה והנתבעת 4 היתה מבטחת אחריותה של הנתבעת 3.

בשלב מסויים, תוקן כתב התביעה על דרך צירופו של המוסד לביטוח לאומי כתובע, על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, הקובע את זכותו לתבוע מהנתבעות החזר גמלאות ששילם על פי דין לתובע 1.

לאחר מכן, הושג הסכם גישור בין התובע 1 לנתבעות, ובעקבות כך, תביעתו נדחתה בפסק דין חלקי שניתן בדיון מיום 13/6/07, שנערך לפני כב' השופט שמואל ברוך.

ביום 9/10/07 הוגשה הודעת צד ג' נשוא הבקשה הנוכחית, בה טענו הנתבעות 3 ו-4, כי ככל שתיקבע חבותה של הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 4 אמורה לשאת בתשלום, ולחלופין טענו הנתבעות 3 ו-4 כי קיים כפל ביטוח בכל הקשור לביטוחה של הנתבעת 1, כלפי נזקי התובעים.

בהחלטתי בדיון מיום 27/1/08 נעתרתי לבקשת התובע 2 לתיקון כתב התביעה, על דרך עדכון סכום השיבוב והוספת רכיב של תשלום גמלת ניידות ששולם לתובע 1 (בש"א 15094/07).

בהחלטתי מיום 13/2/08 דחיתי את בקשת הנתבעות 3 ו-4 לביטול פסק הדין החלקי שבו נדחתה תביעתו של התובע 1, מהטעם שמדובר במהלך דיוני המחייב את פתיחת הליך הגישור מחדש ועריכת דיונים נוספים בסוגיית ביטוח הכפל (בהחלטתי בבש"א 6030/08 דחיתי בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו).

אופן תיחומה הראוי של תקופת ההתיישנות נדון בת"א 1393/07 שותפות ספנקריט אפשטיין נ' פנטהאוז חברה לבניין והשקעות בע"מ (3/4/08), שם קבע כב' השופט איתן אורנשטיין-

"בפסיקת בתי המשפט כמו גם בספרות המשפטית נמצא שתי גישות עיקריות בסוגיית תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות השתתפות ושיפוי. גישה אחת סבורה כי עילת התביעה נוצרת רק לאחר שניתן פסק דין או לאחר שהמזיק שילם את התשלום בגין הנזק שנקבעה אחריותו לגביו. בהתאם לגישה זו, היות וטרם הוכרעה התובענה העיקרית, הרי שמירוץ ההתיישנות טרם החל. (ראה לעניין זה ספרם של אנגלרד, ברק וחשין, "דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית" מהדורה שנייה- תשל"ז, בעמ' 495). גישה שנייה, שהוכרה על ידי הפסיקה, קובעת כי מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעות השתתפות ושיפוי, נקבע בהתאם למועד בו מוגשת התובענה העיקרית. על פי גישה זו, מקום בו קיימת אפשרות דיונית לפסוק בכל המחלוקות העולות מאירוע עובדתי אחד, אל לנתבע להמתין לפסק דין נגדו, ומירוץ ההתיישנות יחל עם הגשת התובענה כנגדו...".

מכאן, כי בהתאם לכל אחת משתי הגישות האמורות, הודעת צד ג' שהוגשה כנגד הנתבעות 1 ו-2 טרם התיישנה.

מסקנה זו מתחזקת על רקע המטרות שניצבות ביסוד ההליך של הודעת צד ג'- כבילת צד ג' להכרעה שתינתן בהליך שבין התובע לנתבע, באופן שצד ג' לא יוכל לחלוק עליה, וסיום הדיון בטענות כלפי צד ג', במסגרת הדיון בתביעה העיקרית, תוך יעילות הדיון וחיסכון במשאבים הקשורים בהגשת תביעה נפרדת (ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2007(3) 2907). 

כלומר, מצב משפטי לפיו תקופת ההתיישנות לגבי הודעת צד ג' חלה עם היווצרות עילת התביעה העיקרית של התובע כנגד הנתבע, היה עלול להוביל למצב של הגשת תביעות מקבילות הנסבות על מסכת עובדתית אחידה, באופן שהיה מקשה על בירור העניין בכללותו.

לפיכך, תקופת ההתיישנות ביחס לעילתה של הודעת צד ג' נמנית עם הגשת התביעה העיקרית, או עם מתן פסק הדין בתביעה העיקרית, ובכך נוצר פתח רחב למדי להגשת הודעות צד ג' בעקבות הגשת התביעה, ונמנע "הסירבול הדיוני" האמור.

בנוסף, ומאותו הטעם, לא התרשמתי כי הודעת צד ג' מאופיינת בשיהוי כלשהו, בגינו יש לדחותה על הסף.

אמנם, הנתבעות 3 ו-4 הגישו את כתב ההגנה מטעמן ביום 12/7/04, וייתכן כי מן הראוי היה להגיש הודעת צד ג' כבר באותו שלב, אלא שמאחר שהן הגישו כתב הגנה מתוקן ביום 14/10/07 (לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן מטעם התובע 2), איני רואה הצדקה לדחותה על הסף.

באופן דומה, גם טענות הנתבעות 1 ו-2 לפיהן הודעת צד ג' לא הומצאה להן כדין, אינן מצדיקות את דחייתה על הסף, בייחוד שעה שהנתבעות 3 ו-4 טוענות כי הודעת צד ג' נמסרה לנתבעות 1 ו-2 עם הגשתה לבית המשפט, אלא שללא אישור מסירה, ולכן לא ניתן להוכיח זאת.

הנתבעות 1 ו-2 טוענות, כי הודעת צד ג' הוגשה ארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין החלקי בין התובע 1 לנתבעות, שדחה את תביעתו ובכך סיים את המחלוקות בין הצדדים, ומשהפך לחלוט, מגבש מעשה בית דין כלפיהם.

בע"א 1351/06 חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (17/9/07), נקבע כי ספק האם פסק דין שניתן בהסכמה מגבש השתק פלוגתא, אך בניגוד לכך, הוא עשוי, באופן עקרוני, לגבש השתק עילה, למעט בנסיבות שבהן יש להגמיש את הכלל בדבר מעשה בית דין, או כשלא ברור האם מתקיים העיקרון של סופיות הפסק.

בענייננו, כאמור, הנתבעות 3 ו-4 עתרו לביטולו של פסק הדין החלקי שניתן כנגד התובע 1, ובקשתם נדחתה (כמו גם הבקשה לעיון חוזר).